דיוקנו של בראד פיט
רוברט וילסון, אמן אמריקאי ענק, שנע בחופשיות בין הזמן – תיאטרון, מוזיקה וסרטים, לבין המרחב – עיצוב, ארכיטקטורה, ציור ופיסול, מציג כיום בלוס אנגלס את תערוכתו "Voom Portraits" ובה כ-70 דיוקנאות של מפורסתמים על מסכי פלזמה.
כל דיוקן מוקרן על מסך פלזמה ובתחילה נראה כדיוקן אמנותי מסורתי, אך אט אט מופיעים הבזקים, תנודות, תנועה קטנה, קריצה שחוזרת בלופ ומלווה במוזיקה והחוויה החזותית משתנה. העבודה נעשתה בשיתוף פעולה עם המצולמים, כשהיא יונקת ממקורות שונים בתולדות האמנות, מהתיאטרון, מהקולנוע וכד'. עבודות אלו, לדבריו, הן "תיעוד של ימינו" ואפשר להציגן "במוזיאונים, בתחנות רכבת התחתית, בשדה תעופה, על שעון-היד, לתלות בבית כחלון, "חלון שמראה לנו עולם אחר".
התאהבתי ב"ריק" של וילסון, כשהייתי סטודנטית לתיאטרון ונחשפתי לראשונה לעבודתו המשותפת עם המוזיקאי פיליפ גלאס "Einstein on the Beach"' ומאז רודפת אני אחריו, בין אירופה לארה"ב, לראות את יצירותיו.
גדולתו של וילסון, לדעתי, היא יכולתו לנוע על שני הקטבים – זמן ומרחב, ולעמת דרכם את הפורמלי עם הכאוטי.
המתח המדיומלי הזה הוא שיוצר חוויה אמנותית מרגשת לצופה.
יכולת זו היא שמאפשרת לו לעבוד יחד עם אמנים שונים כמו: פיליפ גלאס, לו ריד, לוסינדה צילד, מרתה גראהם, איסמו נאגוצי, גורגיו ארמני ועוד (בתערוכה האחרונה שחקני קולנוע ותיאטרון ) וליצור יחד אתם.
בחדש אוקטובר האחרון יצא לאקרנים סרטה התיעודי של קתרינה אוטו ברנשטיין עליו בשם Absolute Wilson
ואני כבר כוססת צפרני בדאגה איפה אראה אותו?!
http://www.videodetective.com/movies/ABSOLUTE_WILSON/trailer/P00935799.htm
תגובות
גספר "גונס הוא היחיד.כול השאר אחריו דעה והעדפות אישיות
גם אם טיפולם בנושאים שונה טכנית.עדיין ג"ספר ג"ונס
שונה טכנית" – לא ברור"