פרופ' משה צוקרמן על "קרביים בתערוכה"

על "גוף האהבה" ראה כאן

"לכל אחד יש ספרנית מיתולוגית בעברו"

"לכל אחד יש ספרנית מיתולוגית בעברו", מסבירה יהודית קציר, מדוע בחרה בשם "הספרנית" לסדרה החדשה בעריכתה.

בצפון הישן של תל אביב, שם גדלתי בשנות ה-60 בצ'כונה, הכיתות השבועי שלי היה לאורך כל רחוב ריינס בואכה ככר דיזנגוף. ספריית בית ספרי, שהתמקדה בספרי עיון, היתה דלה בספרי קריאה. בחיפושי אחרי קארל מאי, פרל באק חסמבה וכד'  נרשמתי לספריה פרטית "ספריית הצפון", שהייתה בעצם חנות ספרים "מסדה" ובפינה מאחורי שולחן קטן ישב ה"זקן", כשמשקפיו שמוטות על אפו והשאיל ספרים. אני מביאה את הספר, שרציתי לשאול ומייחלת שיכתוב על כרטיס הספר את התאריך (הכרטיס היתה כמו כרטיסי התור לרופאי שיניים כיום ועליו כתוב תאריך ההחזרה). הוא מעלעל בספר, מרים גביניו ואחריהם אישוניו, תוקע בי מבטו ואומר:"זה לא בשבילך, את קטנה מדי, קחי את זה!" ומושיט לי ספר מנוקד שומו שמיים! אחרי מספר פעמיים כאלה, נסתי כל עוד נפשי בי ואפילו איבדתי את כספי אותו החודש. בזכותו הכרתי אותה -את מ י ר ה ! הספרנית המיתולוגית שלי.  ספריית מירה שכנה ברח' זמנהוף, בדיוק אחרי הסיבוב שמאלה, אם את באה מרח' ריינס, עוברת את הקופות של קולנוע אסתר, פונה שמאלה לתוך החצר לפני הדאר, עולה שלוש מדרגות נכנסת ושוב עולה ארבע מדרגות ישר לדלפק של "היכל הספר".  מירה, דמות מיתולוגית אפופת מיסתורין. ישובה על כסא גלגלים, לבושה בשמלות מרשרשות, ולעולם ידיה עטויות כסיות ארוכות עשויות ממלמלה, אורגנזה ו"דנטל" כפי שסבתא היתה אומרת. עד היום אינני יודעת מה קרה לה "על באמת". היו מלא סיפורים מדוע היתה בכסא גלגלים, למה הסתירה ידיה, ואני הייתי בולעת אותם ורוקמת לי ספר/סרט במוחי הקודח. בלעתי ספרים! מכל הצבעים ומכל המינים. המגבלה הפיזית של מירה נתנה לנו דרור בבחירה. הייתי מתרוצצת בין המדפים המתגלגלים ובוחרת ומירה מחייכת ומחתימה את הכרטיס. זאת היתה חגיגה מתמשכת …ורק לעיתים רחוקות מאד כשהגזמתי בסקרנותי, שאלה מירה בשחוק קל האם אני יודעת על מה הספר? או אולי כדאי שתחכי לקיץ? ואני, הייתי תולה עייני בה ומקבלת את הדין באהבה.

שתהייה שנת קריאה מהנה.

הזמנה ליום כייף ויזואלי

מוות לג'ינג'ים!

לפני ימים ספורים, עלה לרשת סרט-קליפ חדש של רומין גאברס לשיר של מ.י.ה M.I.A  Bornfree

גאברס הינו בנו הצעיר של הבמאי קוסטה גאברס ואחד ממקימי הקולקטיב  אמנות וסרטים בפאריז: Kourtrajme בעל אג'נדה פוליטית. עבודותיו של גאברס שנויות במחלוקות  ואין הוא נרתע מתגובות האיבה בצרפת.

מטרתו היא:“to create strong European icons,” ולשאלה האם הוא "מנגן" על השנוי במחלוקת ענה:

“I didn’t try to do something controversial,” he insisted, “otherwise I would have put whores and Nazis in it.”

 הוא בחר את הג'ינג'ים וזה עובד!   כי זה מקרב אותנו להזדהות.

ד.א. יוטיוב הגביל את הצפיה

הצפיה על אחריותך בלבד!

http://vimeo.com/11219730
M.I.A, Born Free from ROMAIN-GAVRAS on Vimeo.

">

מה כותבים ילדים ברשת?

היום, קל יותר להורים לדעת על ילדיהם. הכל נמצא ברשת.  רק הירשם לפייסבוק ולמקושרים וראה מה מצב הסטטוס. כן אל תרימו גבה, לפייסבוק נרשמים ילדים בני 6.

ברשותו של אשל, אני מביאה כאן את הסטטוס האחרון שלו :

 Eshel ‎  בית ספר רוצה מאיתנו ש …….. נקום בבוקר כמו תרנגולים , נסחב תיקים כמו חמורים , נרוץ לבית ספר כמו איילות , נהיה חרוצים כמו נמלים , נעתיק מהלוח כמו קופים , ונהיה בשקט כמו דגים . ואחרי זה כל המורים מתעצבנים למה אנחנו מתנהגים כמו חיות ? ! (: כולם להעתיק מי שלא מעתיק אוהב את בצפר)

הלו הורים…מורים….תפסיקו לקטר והרשמו לפייסבוק!

הוראה, אמנות ופונוגרפיה

אני זוכרת במדויק את המשפט שהטיח  מורי ז"ל רפי לביא, בהיותי סטודנטית במדרשה, כאשר העביר "ביקורת עבודות" על אחת העבודות שעסקה בשואה  :"השואה זה טאבו! וכל עבודת אמנות שתיעשה עליה סופה שתהיה קריקטורה, או כרזה לבי"ס ליום השואה"!  משפט זה עלה בקוראי את המאמר של פרופ' יבלונקה על הוראת השואה כ"פונוגרפיה של הרוע". "פונוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה" אמר מרלון ברנדו, והוראת השואה, כמו באמנות, כל מה שייעשה לא יסבר את האוזן, העין והלב כל עוד לא התבגרנו כעם.  בביקור לימודי שערכנו בבי"ס להוראת השואה ביד ושם, נוכחנו לדעת שהמודעות לבעייתיות זו הצמיחה השתלמויות לכל החפץ לדעת, דיונים וחשיבה מעמיקה בנושא.  מה שצורם לי הוא, שפרופ' יבלונקה חוטאת  ב"פונוגרפיה" עתונאית צהובה, כי בסופו של דבר היא דנה ב:"אנחנו מגדלים דורות של תלמידים שלא מכירים בכלל חשיבה ביקורתית, את היכולת לנתח סוגיה כלשהי מכמה נקודות מבט. הם לא יודעים שקיימת אפשרות אחרת". הכצעקתה?

חלום הקולנוע בחגיגת התיאטרון של אריאן מנושקין

אריאן מנושקין בכניסה

זאת היא הגדולה מכל היוצרים העכשויים בעולם המופע – אריאן מנושקין וקבוצתה/ביתה/עולמה- "תיאטרון השמש".

את שלושת השלבים של טכסי המעבר (ע"פ ואן חנאפ) חוויתי על בשרי, רוחי ונשמתי, בכל התהליך מראשיתו, ועד אחרי הצפייה בעבודתה החדשה של מנושקין ןקבוצתה "תיאטרון השמש" Les Noufrages du Fol Espoir שמועלית בימים אלה ב"אורוות" Cartoucherie שבפאתי יער ווינסאנס פאריז. (תרגום מילולי: הספינות הטרופות של התקווה האמינה).

אל שלב הראשון – ההפרדה – חציתי ברגע שגיליתי כי בזמן שהותי בפאריז עולה המופע המדובר. הופרדתי מחיי היומיום וכולי מנותבת לרכישת הכרטיסים המיוחלים, התקשרות עם חברים והתרגשות לקראת מפגש שחלמתי עליו מהרגע בו גמעתי את הסרט שלה "מולייר" בהיותי סטודנטית לתיאטרון ואח"כ שש שעות מהאבהאראטה.

הטורים עולים עם הגיעי לפריז, ו"מתפוצצים" ביום שבת בדרכנו מהמטרו לשאטל. ואז שלב ההפרדה גולש, ברגע שאנו חוצים את השער ועומדים בתור לכניסה ופוגשים את אריאן מקבלת כרטיסים בפתח, אל השלב השני:

 

 

 שלב הסיפי/לימינלי "Liminality" שלב שבו אתה לא אתה ולא לא אתה, שם ולא שם, מצב שהפעולה והמחשבה מתאחדים והמודעות נדחקת לפינה כשאתה מרחף/זורם ומתעלה כבמסע הזוי וסהרורי. שלב זה ארך מעל לחמש שעות בהן נכנסנו, אחרי הפגישה הנרגשת ותפישת מקומות ישיבה, לאכסנדרה ושם חברי תאטרון השמש הכינו ארוחת צהרים צנועה – והגישו אותה, הצצנו לחלל של מתחת המדרגות של התיאטרון שהוסב לחדרי הלבשה פתוחים והוסתר לא הוסתר ע"י וילונות תחרה עתיקים, המאפשרים לקהל להציץ עליהם בשלב הלימינאלי שלהם.

 

 

הצצה ל"חדר ההלבשה"

 

 

המופע, פנטזיה פואטית, פוליטית משעשעת שנכתב ע"י הלן סיקסו Helene Cixous משוררת פילוסופית פמיניסטית, שעובדת עם אריאן מסוף שנות ה-70, מבוסס על רומן מיסתורין של ג'ול וורן, שפורסם ע"י בנו אחרי מותו. בניצוחה של מנושקין ועבודה קולקטיבית של הקבוצה  אנו נסחפים לתוך מסע, בחלל ובזמן שתחילתו ב1914. מוקסם מהאמנות החדשה – הקולנוע – מצלם פליקס גוראג סרט אילם על מסעם של הנאהבים מאוסטריה בזמן רצח הארידוכס דרך המלכה ויקטוריה באיי פוקלנד ועד האינדיאנים בארץ האש.

על בימת תיאטרון, אנו עדים לסצינות מסע במקומות שונים, המונצחות כסרט אילם.

כארבע שעות עוברות בסערה – תרתי משמע

כשרגעי הזיכוך וההתעלות מעבירות בך צמרמורת ומעלות דמעות בזוית העין.

 

המעבר לאיסוף עצמי מחדש – השלב השלישי – מאד עמום ומתמוסס. משתיקה רועמת, דרך נסיעה חזרה הביתה ועד כתיבת רשומה זו שעדיין מותירה אותי בו.

טכס החניכה שהעבירה אותנו השאמאנית אריאן מנושקין ישאר חקוק גם בעולמות האחרים.

 

צילומים: אתי טופז

 

פיטר גרינווי מספיד את הקולנוע בצעדי גסיסה

יום שני מוזיאון ת"א לאמנות. כולם מותשים מההמתנה לשמוע את דברי הגורו של הקולנוע פיטר גרינווי. רק אחרי שעה, כשהצליחו להתגבר על תקלות טכניות של חיבור מחשב למקרן נפלה הפצצה:

"הקולנוע מת"!cinema is dead

את הסיסמה הזו מתריס פיטר גרינווי בעולם מזה כ-6 שנים, בפני קהל, שיושב באולם חשוך,כשפניו מופנות לכיוון אחד במטרה לראות נרטיב שאבד עליו הקלח. 

החגיגה של גרינווי על הבמה משולה לשחקן במה אליזבתני מטווס, נע הלוך ושוב, כשראשו מנקר באויר בכל פעם שהוא מ"תנגח" בקהל ובעמידתו בפוזה של "קנקן תה" Teapot Stance – פוזת המשחק הגברית האליזבתנית.

לדעתו אחרי הסב היוצר-אייזנשטין, האב פליני והבן גודאר יש לצאת ל"כיוונים חדשים".

סרטו "משמר הלילה", שנעשה לאחר פרויקט "המזוודות של טולסה לופר" מסמנים את דרכו החדשה כV J – וידאו ג'וקי בקולנוע חי

גרינווי יוצא נגד הרודנות של 1. המילה מחנות הספרים, 2. תמונת הפריים, 3. השחקן  4. המצלמה.

נקודת מוצאו לאחרונה הם ציורי מאסטרים כמו: החתונה בקנה של פאולו ורונסה

הסעודה האחרונה של ליאונרדו דה וינצי

והרשימה עוד ארוכה, כשאליה מתווספים משחקים אונליין.

כשהתזתי לעברו את תמיהתי על החדשנות עליה הוא מצהיר, שהרי אמני הוידאו ארט פרצו דרך כבר מזמן, בזלזול רב הטיל ספק בהם ובאומנותם. ומה עם ביל ויולה ודומיו? שאלתי ותשובתו היתה

ביל ויולה שווה  עשרה גרינוויים רודנים

מזלנו שפיטר גרינווי  השאיר לנו את יצירותיו הגאוניות כמו: הטבח, הגנב אשתו והמאהב, כתוב בעור, ועוד.

כי דרכו במטא-שפה האמנותית מזכירה לי את מרסל דושאן שסיים ימי יצירתו במשחק שחמט. 

פרויקט הארכיטקטים הצעירים – הזוכה לשנת 2010

SO-IL PS1 Pole Dance from SO-IL on Vimeo.

מזה כ-11 שנה, במסגרת ה"פרויקט לארכיטקטים צעירים" של ה"מומה" ו-P.S.1 נערכת כל שנה תחרות לתת הזדמנות לארכיטקטים מבצבצים לבנות פרויקט שנהגה לשטח בבנין PS1 בקווינס.

Idenburg Liu מ- Solid objectives– הזוכים בפרס לשנת 2010 על עבודת הנוף Pole Dance.

הסביבה ה"משתתפת" שהגו היוצרים, מגדירה מחדש את הקשר המושגי בין אדם למבנה. דאנס פול – אני משתמשת במילה האנגלית שטומנת בחובה פירושים רבים המעבים את העבודה לעומת המילה "מוטות", הינה מערכת הדדית של 25 מוטות המחוברים ביניהם באמצעות מיתרי בנגי אלסטיים, כאשר השווי משקל שלהם נתון לפעולה אנושית ו/או סביבתית. בסרטון ניתן לראות את האדווה שנוצרת בין המוטות, הרשת והכדורים הצבעוניים המוקפצים עליה כתוצאה מפעולה חיצונית.

הוגי "סוליד אובג'קטיב"  הם הזוג Idenburg מהולנד ו LIU מסין יפן ואנגליה – שהם בעצמם Poles אחד לשני.

המיזם עוסק בפיתוח רעיונות בעולם האמנות, הארכיטקטורה והעיר.

Our ambition is to play a participatory and catalytic role in processes and projects that enhance the exchange and realization of ambitiously progressive ideas.

איזה עושר של יצירה יכול לצמוח מגלובליזציה!

גוף האהבה – אופן הידיעה והזהות המלנכולית של שפי בלייר

כשאמא פולניה היתה אומרת "הוצאתי את הקישקעס החוצה" כוונתה – הקאתי את נשמתי ו/או חשפתי את עצמי ברבים, 

 שפי בלייר הוציאה את הקישקעס החוצה.

צילום שפי בלייר

עבודת אמנות נזרעת בקישקעס – הכי בפנוכו שאפשר, עוברת טיהור וזיכוך עד שיוצאת לאויר העולם.

מזגו של אדם נקבע בקישקעס – זאת היא תורת המזגים המיוחסת להיפוקרטס היוני וגאלנוס הרומי הטוענת שמזג האדם (המיקרוקוסמוס) נקבע ע"י השתלטות אחת הליחות (אלמנט המים בגוף האדם) שנמצאות איפה? בקישקעס. מאוחר יותר הפליא לכתוב רוברט ברטון בחיבורו על המלנכוליה, שיש לראותו כמסה על מצבו של האדם:

The Anatomy of Melancholy (יצא לאור לראשונה בשנת 1621.)

צילומיה של שפי נטועים עמוק במלנכוליה,  הטיהור והזיכוך, שמעניקה שפי לאיברים הפנימיים רוויי הליחה,  מוציאים אותם מהקשרם ומעניקים להם את "הכוח המדמה".

"ובכן תן דעתך ושים לבך שיש בכח המדמה להשיג מה שהוא חוץ לעולם וחוץ לשכל…"
(הרמב"ם עץ החיים פרק י"א)
 

ואם נעמיק בחיטוט באיברים הפנימיים, נוכל לגלות רמזים על העתיד:

 

"שלמות כח המדמה מעיקר היצירה"   (ח"ב לו עמו' רמ"ו)

 

 

 

שפי בלייר – גוף האהבה , המוזיאון הפתוח לצילום, עד ה06.04.10