נשים בחיפוש אחר האור

נשים בחיפוש אחר האור

 

לא כל כך …. לא בנות שש עשרה, אבל יודעות משהו על העולם הזה, יצאנו שתי נשים לחפש את האור בחוג הארקטי הצפוני.

אחרי טיסות  והמתנה בשדה תעופה הומה נחתנו בעירת הנופש הקטנה לואסטו שבלפלנד.  כשיצאנו מבנין שדה התעופה הקטן כמו אגרוף לפנים הוא היכה בנו – הלובן הצחור המעוור. אפילו משקפי השמש הכהות לא יכלו לעצור את מתקפת הקרניים החודרות בשיא תמימותן לכל חלקה טובה בגופך. כמה לבן!!!כמה נקי!!!!כמה קר!!!!ואיך שזה צורב!!!!

לראות שלג מכסה יער או עיר נחשב למראה תמים ורומנטי. מחשבות מתקשרות למשחקי ילדים בשלג, למגלשות, לסקי ולהתפלשות בפודרה הלבנה המתרוממת כשובל כשכובד גופך נוחת עליה. אבל כאן הלבן הוא אור אחר – לבן המשקף את כל טביעותיך ומעשיך האפרוריים. אט אט את צועדת בתוך הלובן, משפילה מבט כי אי אפשר להביט ניכוחה, ומתחילה להסיר מעמך כל מה שאפור. בדרכך את נתקלת בפינות הדרך בכתמי קרח צהובים – סימנים שסימנו הכלבים וקפאו על הלבן וישארו שם עד בוא האביב. רק פה ושם על הדרך השלג מלוכלך –הקל למראה – מסימני גלגלי המכוניות שלשו אותו הלוך ושוב. קול צעדיך הטובעים בלובן שורק חרישית וצריבת בהונותיך לוחשות כלחוש האש במדורה.

סוף סוף החשיכה מכסה את  הלובן ושוב אפשר להשיר מבט. ואז אנו ממתינות לפאסקל שייקח אותנו לראות את האור,

האור הצפוני – שמופיע כאשר השמיים נקיים והכוכבים נראים מנצנצים בעוז.  לבושות בסרבלים עטופות בכפפות כובע וצעיף, אנו יוצאת למסע עליה להור- ההר, אחר האור – הזוהר הצפוני. ראשון פוגשות עינינו בירח המלא. הילה של אבק לבן סביבו ובחלקו התחתון קשת הפוכה – כמו הקשת שמופיעה על כל צבעיה עם הגשם אך כאן היא כחצי טבעת הסובבת את חלקו התחתון של הירח.  הירח מלווה אותנו בטיפוסנו, ולאורו הדרך גלויה בפנינו. על השלג הצחור והרך אנו מגלות עקבות חיים אך עינינו נשואות מעלה תרות אחרי האור. אנו צועדות בתוך הפודרה בעזרת נעלי השלג  (שצורתם אגס כמו מחבט טניס מפלסטיק) משקיפות מעל העיירה השטוחה למרגלותינו, ומקלות ההליכה שבידינו שומרות פן נמעד, כי בנעלים אלו הליכה איטית ושגרתית אך זכורנה – אומר פאסקל "אי אפשר לצעוד אחורנית".

הייתי בתחילת דרכי, כקוראת עצמאית, כשנתקלתי באגדה על האור הצפוני. הוקסמתי מאהבתה העזה הבלתי ממומשת של בתה של הרה אאורורה בוריאליס לשמש ואז הבטחתי לעצמי שאראה את האור. מלאת התרגשות להגשים חלום ילדות אני ממשיכה במסעי ומרגישה בכל גופי שהלילה הוא יופיע. איך יופיע, האם אספיק לראותו, ואולי כשאסיט מבט לרגע הוא ייעלם כלא היה, רדופת מחשבות אלה אני באמוק.

קו ירקרק דהוי כמבעד ערפל משתרטט לו בשמים, מגיח ונעלם. עולה ונעלם – זהו אור קטנטן פאסיבי מסביר פאסקל. יש שני סוגי אור הפאסיבי שמופיע ונעלם והאקטיבי שנע על פני הרקיע. האור שמתגלה לעינינו ,עולה מן האוב, אט אט כגופה שטבעה ופתאם עולה וצפה על פני המים. צורתו אמורפית משהו ,סילואטה של כתם בציור מופשט, אך הצבעים – כל גווני הירוק ובשוליהם קווקוי אדום רגוע. הכל זוהר וחלקו בוהק כאור בקצה המנהרה, נע באיטיות אצילית נוטה חסד, ומפתה בצבעיו ובתנועתו כקול הסירנות בים הקורא לך להתמסר. אני מהופנטת, רועדת בכל גופי ועיני דומעות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: