לא רק פאריס עצבה – עכשיו גם ברלין. או:

"משהו בעיר הזאת פגום באופן יסודי, ומכאן עצבותה ועצבות החיים בה. אין תמה, כי התערוכה המרהיבה "מלנכוליה גאונות ושיגעון באמנות" המוצגת בגראנד פלה מושכת אליה קהל רב", כתב אורי הולנדר במוסף תרבות ב"הארץ" 16.12.05. "לאור הביקוש הרב וההמתנה הארוכה הוחלט להאריך את שעות הביקור בתערוכה" נכתב עתה על דלתות ובאתר האינטרנט של הגלריה הלאומית החדשה בברלין – לשם נדדה התערוכה מפאריס ותוצג שם עד ה-7 במאי (אם לא יחול שינוי). הברלינאי – כמו הפריסאי – נוהר בהמוניו "להשתכשך" במרה השחורה. השאלה שעולה, אם כן, היא: מה פגום באופן יסודי בחברה, בעידן הטכנולוגי, בתחילת המאה ה-21? התערוכה מציגה את תפישת המלנכוליה במשך אלפיים שנה כמקור אינטלקטואלי ליצירות אמנות הגדולות של אירופה, ועוקבת אחרי התפתחותה מהזמן העתיק עד ימינו.

המלנכוליה הוגדרה לראשונה ע"י היפוקרטס במאה ה-5 לפנה"ס כאחת מארבעת המזגים של האדם המורכבים מארבעה ליחות: 1. חוליר – אש, 2. סנגווין – אוויר, 3. פלגם – מים 4. מלנכוליה – אדמה. מתוך ארבעת הליחות והאלמנטים עולים ארבעה טיפוסי בני-אדם: 1. החולירים – נמרצים, מתגרים בקלות, נתונים לבוגדנות, קנאה ונקמנות, גאוותנות ופזרנות. גבוהים ורזים שערם שחרחר ומתולתל. 2. סנגווינים – מלאי חיים, אמיצים, חריפים ואהודים. בעלי שיער שאטיני. 3. פלגמטים – בד"כ עצלנים, נתונים לעונג גופני, כבדים ישנונים ואיטיים, נמוכים ושערם צהבהב. 4. מלנכוליים – קשים לריצוי, עקשנים, חשדנים, מלאי-כאב, נתונים למחשבות והרהורים, אוהבי בדידות. היפוקרטס טען, שהאדם נמצא בשיא בריאותו, כאשר הליחות נמצאות בפרופורציות מזיגה נכונה. המלנכוליה הופכת למחלה כאשר הכמות והאיכות אינם מאוזנים, הדם מתעבה ועודף המרה השחורה משתק את מוח האדם. גאלן, הרופא הרומאי בן המאה השנייה לספירה, פיתח תיאוריה זו וטען שתזונת יתר או תרכובת תזונתית מסוימת גורמת לעודף ליחה. לדעתו המלנכוליים הינם האנשים האומללים ביותר עלי אדמות. ביה"ב נתפשת המלנכוליה כמחלת נפש והייסורים שבה – כגורם לשיגעון. הדת ראתה באדם המלנכולי כבלתי יציב וטרף קל לשטן. הרנסאנס לעומת זאת החיאה את התפישה האריסטוטלית של ההוגה הגאון, אך לא זנח את העצבות והפחד. המלנכוליה שירתה את שיקספיר בבניית דמויות רבות במחזותיו. ב-1621 פרסם רוברט ברטון באנגליה את ספרו "אנטומיה של המלנכוליה". שיא פריחת המלנכוליה בבארוק הן במוזיקה והן באמנות. ב-1805 שאטובריאן פרסם את "רנה" רפרטואר של הגיבור הרומנטי – מחלת המאה, ובסוף המאה ה-19 מועלית על נס הדיכוטומיה של המלנכוליה – בין גאונות לשיגעון. לראשונה עולה המושג דיכאון, שיקבל את מלוא משמעותו ב-1950, לאחר פרויד והפסיכואנליזה (פרויד פרסם ב-1917 את חיבורו "אבל ומלנכוליה", וב-1957 הומצאה התרופה נגד דיכאון. ב-1970 הציבה הסטטיסטיקה את הדיכאון בראש טבלת המחלות הנפוצות ביותר וצריכת הפרוזאק ודומיו כיום מעידה על כך.

המלנכוליה יסודה בקרע בין האדם למציאות. תקופת הבארוק התאפיינה בהתעסקות עם הנשגב – הכל גרנדיוזי כמו האופרה, והאדם מתייסר ומיוסר. את זאת ממחיש דירר ב"מלנכוליה" שלו – הדמות המכונפת – סימן לגאונות – ישובה, רכונה ורופסת, ללא יכולת להוציא לפועל את אמנותה, כשהמציאות נשמטת מתחת לרגליה,אל מול שיא היכולת של המדע והפילוסופיה ברנסנס – הגיאומטריה והארכיטקטורה, אלכימיה והמתמטיקה, המיוצגים בתחריט בכלים שונים כמו המחוגה, שעון הזמן, מאזניים, ריבוע הקסם שמייצג את שנת התחריט ,1514 ,כדור הארץ ,קוביית ההקסדרון ועוד.

 

אלברט דירר מלנכוליה 1514

 דוד גורביץ נתן בסוף המילניום שלושה סימנים לסגנון העכשוי: אלגוריה, מלנכוליה ונוסטלגיה. המציאות של זמננו, לאחר קריסת האמיתות של התקופה המודרנית , נעלמת מעיני המסתכל. האדם עסוק בפירוש ותרגום קידודי של המציאות. אפילו הטלפון אינו מצלצל כמו טלפון אלא מנגן מנגינות. אם נציב במקום המחוגה, שעון החול, המאזניים, ריבוע הקסם וכו' את המחשב, האינטרנט, הדור השלישי, המצלמה הדיגיטלית, מעבדת שיבוט, תיאוריות מאיצי האלקטרונים למיניהם, והרי לכם מלנכוליה של הפוסטפוסטמודרן. בתקופה שהכל מותר ולגיטימי ואין אמת אחת, אין דין ואין דיין והעתיד אינו מזהיר בהמעטה, התחושה של אבדן ואי ההשלמה עם אבדן זה יוצרת תרבות שממחזרת את העבר בגדול – ראה מושג הווינטאג שכבש את מחוזותינו. תקופתנו מלנכולית במובן, שהעבר ממוחזר בה לאינספור רבדים, שתול ולא שתול. העבר חי בהווה. וההווה איננו הווה טבעי, כי המציאות חומקת מעינינו בריבוי פרשנויותיה.

 

ג'ונתן בורופסקי, בציורו האדם הרץ 1982 ,מיטיב להציג את המטאפורה של מצב האדם בימינו . האדם רץ קדימה אך מבטו לאחור.

 

 

ג'ונתן בורופסקי האיש הרץ 1984

 לכל מקום שאליו תנדוד, תסחוף אחריה, תערוכת המלנכוליה, זרם עצום של קהל מזדהה, המביט לאחור לאורך מסדרוני ההיסטוריה ורואה עבר "אמיתי" ומציאות "טבעית", כי כולנו נגועים.

 

"…שההווה בלתי-מוגדר, שהעתיד חסר ממשות אלא כנבואה בהווה, שהעבר חסר ממשות אלא כזיכרון בהווה" – בדיונות, חורחה לואיס בורחס

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שפי  On 21 באפריל 2006 at 10:03

    רשימה מרתקת, מרעננת, אנינת טעם, שלמרות מוּעדוּתו של ה"נושא" שלה היא אף לרגע לא מעליבה את תבונתו של הקורא.

    "בתקופה שהכל מותר ולגיטימי ואין אמת אחת, אין דין ואין דיין והעתיד אינו מזהיר בהמעטה…" …האם את מוּדעת לכך שאת כותבת את זה באינטרנט, ועוד בבלוגיאדה, במעוזם של המאמינים שבטכנולוגיה יש קידמה אמיתית… אַת סוס טרויאני! גייס חמישי! 🙂

    "תקופתנו מלנכולית במובן ש…" …האם למלנכוליה יש כל מיני מובנים? דומני שמבחינה מוּשגית-לשונית כשמדברים על מלנכוליה/דיכאון מדברים על בעיה בזמינוּת של אנרגיה להחצנה. נקודה.

    היפוקרטס נשמע כאן טיפוס ממש חמוּד.

  • שפי  On 21 באפריל 2006 at 11:05

    נזכרתי עכשיו שבשנות ה-20 המאוחרות שלי הייתי קבוע על בר של איזשהו פאב בירושלים. בעלת המקום, אשה מבוגרת ממוצא אמריקאי, תוך כדי מזיגה היא היתה צוללת לתוך עיניי ואומרת שדיכאון זה the price of freedom, אז כדאי שתתחתן (עם הבת שלה, היא התכוונה).

  • בועז  On 24 באפריל 2006 at 20:19

    כאילו הגדירו אותי, בתקופות ממושכות בחיי:
    "…מלאי-כאב, נתונים למחשבות והרהורים, אוהבי בדידות…"

    תודה על מאמר מרתק!

  • zorit  On 1 בפברואר 2010 at 15:53

    אכן המאמר מרתק ליתר דיוק הנושא מרתק ומכאיב.יש בה במלנכוליה הרבה שחור ומעט מאוד גוונים אפורים,לבנים או שמחים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: