אני שותפה לפשע- המתנחלת

כבר עבר שבוע מאז ראיתי בערוץ 10 את המתנחלת, מתעללת בשכנתה הערביה, הכלואה מאחורי סורגים בביתה שלה ואני לא נרגעת.
עטויה בשביס רקום המסמל בעיני את יראת האל, יוצאת הגברת החסודה, אם לילדים, ומתעללת ברעותה בהנאה סדיסטית.
למראה הגיצים בעיניה, הארסיות שנוטפת משפתיה, הילוכה הגסטפואי ותנועות ידיה המלוות את קללותיה
נאלמתי דום, חסרתי פעימת לב והתמלאתי חרדה.   איך הגענו למראות זוועה אלה?
מאז המחשבות מתרוצצות  כפינגפונג במוחי, בשיחותי עם הקרובים לי וגם בליבי. בהיותי מאמינה, כי האדם
"טוב מנעוריו", יש לי רק תשובה אחת לאיך אדם מגיע לשפלות שכזאת – החברה הסובבת אותו!
אם זה כך, אני שצפיתי וראיתי בשידור את המעשה הפכתי לשותפה לפשע. כי עד היום לא עשיתי דבר.
פינטזתי איך מעמידים אותה לדין – דבר שנכתב עליו אך נאלם – איך אני באה וגרה יחד עם המשפחה הערביה לתקופת מה, איך אני יוצאת לביה"ס שונים.   עדיין הכל בגדר פנטזיה. 
כל עוד אני יושבת דומם – אני מכה על חטא!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On 14 בינואר 2007 at 19:15

    שיפוט עצמי חמור כזה הוא ערובה לשיתוק, דווקא. קשה מאוד לפעול, אפילו קצת, ולעשות משהו, אפילו קטן, ממקום של כעס עצמי. מנסיון…

  • ראובן  On 14 בינואר 2007 at 20:19

    מרגיז לפעמים כיצד אנו מרגישים צורך לנקוט עמדה לגבי סיטואציות שאינם מוכרות לנו כלל ועיקר.

    לא אני ולא אף אחד מהקוראים מכיר את שם את המצב לאשורו ולכן אקח את החירות לעצמי לנסות לדמיין מצב היפוטטי אך אפשרי שמחייב מבט שונה על הסרטון המדובר.

    אנסה:
    אולי יתכן והסרטון שהופק על ידי גורמים אינטרסנטיים (כפי שרוב הידיעות המגיעות אלינו הן מגורמים כאלה) מתחיל סיפור באמצעיתו?
    אולי המשפחה הערבית ממרת את חיי התושבים היהודיים במקום מזה שנים? אולי ילדי הערבים נוהגים להכות את ילדי היהודים? אולי הערבים נוהגים לזרוק קלמנטינות רקובות על כל יהודי שעובר במקום בדרכו לביתו?
    אולי אחיה של המקללת נרצח לפני שנתיים על ידי אחיה של הצלמת וזו נוהגת להזכיר זאת כל עת שהמתנחלת עוברת במקום? אולי? ואולי? ואולי?

    רדידות מחשבה זו המחייבת הבעת עמדה כה רדודה וכה מנותקת מהמציאות מעוררת בי גיחוך, לא מפאת אמיתותה (שלא ידוע לי) אלא מפאת שרדידות שהיא משקפת.

    תודה על הזכות להביע דעה.

  • איתיש  On 14 בינואר 2007 at 23:30

    איני זוכר מתי העליתי על שפתי את המילה 'שרמוטה', וכלל איני זוכר את עצמי מזרה כל כך הרבה שטנה במילה אחת, שוב ושוב בדיבוק חצי-מטורף, מלא ארס. מסנן את האותיות, לוחש בכוונת מכוון — ש-ר-מ-ו-ט-ה.

    אתה יודע, הייתי מבין כאפה, הייתי סובל בעיטה, היתי שותק על התפרעות חסרת מעצורים, אבל יש דברים שאתה מבין שמשהו שם דפוק נורא.

  • קורינה  On 15 בינואר 2007 at 09:12

    ש"אנחנו" הקורבן-זך ותמים-תמיד ו"הם" (שזה כל מי שאינו "אנחנו" – קבוצה אלסטית הקטנה או מתרחבת לפי העניין הנידון – הם הרשעים טוטאלית.
    זו אחת הדרכים להתמודד עם תעוקות המצפון.

    כמו ילד המכסה על עיניו במשחק מחבואים ואומר בכך – אני לא כאן. לא תצליחו למצוא אותי כי אם אני לא רואה, גם אתם לא תראו.

    ובאשר לך, אתי – עצם הכתיבה היא מעשה. ואם עומדים לך כוחות הגוף והבריאות – הלוא את יודעת, במחסום ווטש מפרסמים שאינם יכולים להציב משמרות בנמל התעופה, כאן, כי חסרות מתנדבות די הצורך.

    אך מעל לכל, כמו בלון הליום עם סיסמא, הידיעה שכל עוד נסכים להיות מוסתים אלה כנגד אלה, לא יהיה שלום.
    וחובה, חובה טוטאלית כיום, להתאחד כדי להציל את כדור הארץ מן האסון שהתאגידים בישלו ומבשלים ואנחנו אוכלים ומאכילים.

    כדי שהתובנה הזו לא תגיע מאוחר מדי, וכבר כעת מאוחר מאד – יש כל כך הרבה לעשות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: