אמנות והחיים

במאמרו בארץ, קובע הנדלזץ, בעקבות נטישת הבמה המפורסמת  של זמר הטנור רוברטו אליינה, כי קניית כרטיס למופע: "מקנה רק זכות כניסה לאולם וישיבה בו", בנוסף  הוא טוען "רכישת כרטיס אינה מבטיחה הנאה או חוויה, רק מקום שמור באולם לאותה הצגה. השאר הוא בונוס" לכן, "אני אדרוש שהם יימנעו מהתערבות במהלכה התקין והמתוכנן של ההצגה ולא יפריעו…עדיין הם יכולים לקום ולצאת מן האולם". מכל הכתוב עולה ריח אנכרוניזם של הליכות ונימוסין, בנוסח בבלי, כיצד על הקהל לנהוג במופע אופרה, כי אולי בקרקס מותר אחרת. באלף השלישי כשבני האצולה לובשים ג'ינס והאמנות והחיים מתערבבים זה בזה, אין מקום לפאסדה פולנית זו.
לדעתי מחמיץ הנדלזץ את העיקר.  קהל השומע אופרה כחלק ממסורת ארוכת שנים, בא "למופע חי" בגלל הניואנסים שמהוים את ההבדל הקטן בין: זמר לזמר, הופעה להופעה, בין מושלם לפגום וכד. (אחרת הוא היה נשאר בביתו ושומע את הביצוע האהוב עליו).  מחיאות כפים ו/או קריאות בוז הינם הדרך להביע את אהדתו ו/או את אכזבתו וזוהי זכותו הבלעדית. לעומתם, האמן המופיע חייב לעמוד בתנאי המופע בכל תנאי שהוא.  אסור שהאגו המנופח שלו יכתיב את מעשה אומנותו. כמו שהוא מתמוגג מ"לטיפות" עליו לדעת לספוג גם "סטירות", כאשר הוא מועד.  נטישת המערכה הינו מעשה של תבוסתנות, הכחשה ובגידה בקהל שבא לראותו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: