בעיות קשב וריכוז – איבחון אנאכרוניסטי

חברתי העלתה לי את הסעיף בשאלתה – "לאן לקחת את בני לאבחון יש לו בעיות קשב" ולכן רשימה זו נכתבת.
בספרו "תולדות השגעון בעידן התבונה" מניף פוקו אצבע מאשימה כלפי החברה  העושה שימוש בשעירים כדי להגדיר את ה"נורמליות" של האחרים. בימה"ב היו אלה המצורעים, בעידן התבונה – המשוגעים, ואני ממשיכה: בעידן המודרני – המחוננים ובפוסטמודרן – הADHD , ADD- בעלי בעיות קשב וריכוז.
חברה שאינה יכולה להתמודד אם יחידים שאינם "ממוצעים", מסירה מעליה את האחריות ומדביקה עליהם תויות.
והחברה הישראלית מצטיינת בזה – ראו יחסה כיום על משוחררי הגיוס, עולים חדשים, זקנים ועוד.
כשם שהיום אנו יודעים שהאיי קיו ומחוננות אינם ערובה לכלום כך גם נראה בעין שונה את התזזיתיים בעתיד.
אי אפשר לפרוח בחברה הדיגיטלית של היום אם אינך  תזזיתי, מסוגל לראות על מסך אחד לפחות ארבעה תתי מסכים, להיות אני והאווטר שלי בו זמנית, בעל יכולת לשלוח סמס, לקרוא תמרורים בדרך, להקשיב לרדיו 88 ולדבר עם הבית בטלפון החסוי. העידן הדיגיטלי מקצר את טווח הריכוז – כפי שכתב עידו אך מגדיל את מרחבי התפישה החזותית שלנו ומי שמפגר להתעדכן נותר מאחור במרוץ.
לצערי מערכת החינוך,לא רק שהיא אנכרוניסטית בעשרות שנים אלא מגינה בחרוף על הדינוזאוריות שלה. נראה אותם משנים את הקריטוריונים שלהם בהתאם להתפתחות התרבות הדיגיטלית העכשוית- הרי הם אפילו לא יצליחו לראות שלא לדבר על לעקוב אחרי מה שהילדים רואים! ועל מהירות הקליטה אין בכלל מה לדבר. 
מי שגדל בשנות השבעים ותחילת השמונים ניצל מהאיבחונים שלא היו קיימים אז. הכי הרבה קראו לו/ה שובב או פרחח . אבל אותו ילד או ילדה היו אחראים לעצמם ולמדו להתמודד לבד עם מהירות הקליטה שלהם, שעמום, תזזית 
ומרביתם תרמו לפריחת הכלכלה של המדינה. (אני גיליתי שאני "נגועה" בכל הרשום מעלה דרך יילדי).
כאן עולה הבעיה העיקרית לדעתי: הסרת האחריות האישית על עצמך וגופך, הסרת האחריות ההורית על ילדיהם ובגדול הסרת אחריות המערכת מחובתה כלפי האזרח.  ברגע שהמערכת מתייגת את ילדיה כ"שעירים" היא מאשימה את הילד/הורים/משפחה ומקבלת גושפנקא ל"הוצאתם" מהמסגרת.  הסרת אחריות זו מביאה לתלות. תלות ההורים במערכת ותכתיביה ותלות הילדים בהוריהם ועד תלות תרופתית.
שיהיה ברור אני "יוצאת חוצץ" כאן על האיבחון שאינו מעודכן לחיים דיגיטלים, על הקלות הבלתי נסבלת של הדבקת תווית לילד תוסס ועל מערכת חינוך אנאכרוניסטית המאבחנת את נתיניה הדיגיטליים. מדוע לא עולה השאלה מה גורם לעלייה מטאורית במספר הילדים המאובחנים עם קשיי קשב וריכוז?  
עידו תאר יפה את החינוך הדיגיטלי – (למידה לדעתי) וכל בר דעת שיבוא לביקור בבי"ס של ילדיו יראה כמה רחוקים אנו מלמידה כזו. הילדים של היום כל כך מוכשרים, מהירי קליטה וחשיבה שהסביבה הדנוזאורית רק מדכאה אותם. 
 אני מתחננת בפני כל האמהות והאבות על "תבלעו" את מה שמאכילים אתכם בקלות בלתי נסבלת! תנו לילדים הזדמנות לצמוח בכך שתעזרו להם למצוא את דרכם היחודית להם להתמודד עם קשיים. ורק אם כלו כל הקיצין הפעילו שיקול דעת נוסף לפני שאתם חורצים גורל ילדכם. ילדים אלה הם הם שיהיו חד החנית של חברתנו בעתיד!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ימימה  On 7 באוקטובר 2007 at 15:36

    האם לא עולים בדעתך שימושים חיוביים לכישורים האלה שאת חושבת שאינם נדרשים כלל בעולם דיגיטלי ותזזיתי?

    לא יודעת. לקרוא ספר, למשל. לכתוב ספר. לכתוב טור לבלוג שלך. להצליח לחבר מחשבה למחשבה. לשבת בשקט כשנדרש. (או, כמו שהמחנכת שלי בחטבה"ב עליה השלום אמרה: "להשתעמם בתרבותיות".)

    לי לא נראה שאלה כישורים שאבד עליהם הכלח, אבל זו דעתי האישית. וקשה מאוד לעשות אותם אם יש לך ADD או ADHD.

    אז אולי לא צריך להחרים ולנדות, אבל לעזור? למה לא?

  • ח ל י  On 7 באוקטובר 2007 at 15:41

    אני עונה לך כאן –

    http://www.notes.co.il/chelli/22677.asp

    ומעבר אלי ולמילים שלי, אנא קראי את כל התגובות – הן מלמדות אפילו יותר ממני.
    אוף אתכם.

  • אנטי אנטי  On 7 באוקטובר 2007 at 20:19

    על מסך אחד…"

    חבל שאינך מבינה שמה שנראה בעינייך כחיים העכשוויים וכצרכים העכשוויים דורש דווקא קשב כפול ומכופל. לא די שאינך מאפשרת לשהות ולשרות בנועם ב"הפרעות קשב וריכוז", אלא שאת תובעת מן המתקשה משנה תביעות ולפיכך מבודדת אותו/ה עוד יותר ומעצימה את תסכוליו/ה..

    כל זאת מבלי להידרש בכלל לשאלה באיזו מידה זה אפשרי גם לאלה שקשב וריכוז הוא התחום החזק שלהם.

  • מההודעה הקודמת  On 8 באוקטובר 2007 at 12:55

    בניגוד לשכנים מתייפייפים אחדים אחרים שלך ב"רשימות". שאפו.

  • גילי  On 8 באוקטובר 2007 at 14:05

    שהורים יתעלמו מאיתותים ורמזים שיש בעיה עם הילד שלהם, ויטילו את מלוא האחריות להתמודדות עם הבעיה על מערכת החינוך? כי, כאילו, מערכת החינוך ידועה כמערכת שנענית לאתגרים כאלה?

    בהחלט ייתכן שיש נטייה לאבחון יתר של בעיות קשב, ואין לי בכלל ספק שמערכת החינוך מנצלת איבחונים כאלה מתי שרק אפשר כדי להתנער מכל אחריות כלפי ילדים שדורשים תשומת לב מיוחדת. אבל הטענה שבעיות קשב הן בעצם ייתרון היא טענה מוזרה שדורשת ביסוס. אחרת נדמה שאת פשוט אומרת, אל תעשו כלום, תזרמו, הכל יהיה בסדר.

  • אתי  On 8 באוקטובר 2007 at 15:03

    לימימה: אינני חושבת שלכישורים אבד הכלח אלא הם משתנים בהתאם, לא תכתבי היום כתיבה תמה עם נוצה טבולה בדיו שאת יצרת – אפילו שזה רומנטי. שנית הסטיגמה שמתקבעת בקלות וביהירות ובאנכרוניזם משווע מצד המאבחנים היא שמקוממת
    לחלי: מעורבות רגשית ורגשנות ערפלו את אשר כתבתי. קראיברוגע ובשכלתנות אני באה מאותו מקום.
    לאנטי – אינני תובעת מהמתקשה דבר אלא מהמערכת סביבו
    להודעה קודמת – תודה על הערכתך
    לגילי- המצב הגיע לידי כך שההורים עצמם מתייגים ילדיהם עוד לפני הגן ו/או ביה"ס. בעיות קשב מתועלות באינספור דרכים. זה לא חדש שילד מאובחן מסוגל לשבת שעות ולעסוק במה שמעניין אותו ו/או משחקי מחשב ועוד.
    אני אומרת: עדכנו את האיבחונים בהתאם לעידן הדיגיטלי, הורידו את האצבע הקלה מהדק האבחון, ובדקו היכן עובר הגבול בין איבחון בעיות הקשב לבין תרבות חזותית של ימינו. ואם יש חריגות קלה עזרו לילד למצוא ביצירתיות שטמונה בו דרך להתמודדות – בני מתופף כשהוא צריך להתרכז ואני אוכלת פופקורן ורק עם באמת באמת כלו כל הקיצין….

  • אתי  On 9 באוקטובר 2007 at 08:35

    לדרך אחרת:http://portal.macam.ac.il/ArticlePage.aspx?id=1499

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: