למה אנחנו שותקים?

היום הוצאתי מתיבת הדואר את הגלויה  – קמפיין למען שחרורו של יגאל עמיר. ומאז אני לא שקטה. לכן תסלחו לי אם כתיבתי מהולה ברגשותי. כשראיתי את הגלויה בתוך ידי אינסטנקטיבית השלכתי אותה כאחוזת אש. הרגשתי שדמי אוזל בעורקי ומראות מאותו יום ארור עלו וצפו.  הרגשת העלבון האישי של סטירה מצלצלת מלווה אותי היום בכל מעשי.

שיא החוצפה, היוהרה היהודית ומחיקת כל עקרונות הדמוקרטיה שעליהo מושתתת מדינה ישראל מוטחים אל מול פרצופנו ואנו שותקים.    נא/עלמנו!

אינני יודעת מי העומדים מאחורי קמפיין זה, ואני מוקירה את הדמוקרטיה וזכותו של אדם להתבטא, אך בודאי יש דרך להוקיע/להפסיק זלזול זה באדם ובמדינה כולה.

במקרה זה שתיקה כהודאה באזלת היד.

מחר בבוקר אתייצב עם הסטודנטים בבי"ס בשכונה בה גדל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ניר  On 23 באוקטובר 2007 at 22:54

    דבר ראשון – את לא שותקת.
    ודבר שני דמוקרטיה זה לא רק כשנוח לך.

    כאשר מציעים לשחרר רוצחים מורשעים שרצחו על רקע גזעני את לא מזדעזעת.

    ומה קשורה השכונה לעניין?

  • חיים  On 24 באוקטובר 2007 at 10:18

    אני מציע שאת אותה הרגשה תעבירי כנגד עוד רוצחים אנסים ומושחתים
    מבחינתי כולם גורמים להרס האנושות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: