אהובתו היהודיה של פיקאסו

דורה מאר,(הנרייטה תיאודורה מרקוביץ נ' 22 נובמבר 1907), צלמת צרפתיה/ארגנטינאית ממוצא יהודי, פגשה לראשונה, בסתיו 1935 ,את פיקאסו בבית קפה Deux Magots, דרך המשורר פול אלוארד, והיא אמנית צלמת בזכות עצמה. פיקאסו שהיה אז במלוא תפארתו, מזמין את דורה לצלם את עבודותיו.

(זה בית הקפה שבו ה"שוקולט חם" הכי טעים בפאריז, כן כן יותר מקפה דה פלור) 

 

 

 

דורה מאר 1936 צילום מאן ריי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

באוגוסט 1936, חודש לאחר פריצת מלחמת האזרחים בספרד (פיקאסו התנגד לפרנקו ולאות הוקרה מינו אותו הרפובליקנים למנהל מוזיאון הפראדו) ותחילת הסקיצות של המינוטאור, נוסע פיקאסו למוגין, כפר קטן מעל קאן.

בין מבקריו היתה דורה מאר, שגרה באותו זמן בסן טרופז, והתלוותה לחבורת הסוריאליטים עמה התרועעה.

דורה ופיקאסו יוצאים לשוטט בכפרים בסביבה ומגלים את העיירה ואלוריס – מקום מעוזם של הקרמיקאים מאז הרומאים. בין השדות ,הכפרים ובתי הקפה שבהם ישבה ה"בוהמה" וניהלה את חיי הרוח של אירופה דאז, התרקמה לה אהבה בין השניים.

מאז, במשך כתשע שנים "תיעד" והנציח הצייר הגאון את מושא אהבתו בעשרות מציוריו.

בתחילה היו אלה רישומים/ציורים ריאליסטים,

 

 

 

 

 

 

 

 

שהלכו ו"התפרקו"

buste de dora maar 1936

מאוקטובר-דצמבר 1937 יצר את הסדרות  "אשה בוכיה"

"אשה יושבת"

Le Chandail Jaune (Dora) 1939

 
 
 

 

פורטרט של דורה מאר 1942

באוקטובר 1942 צייר פיקאסו את הפורטרט של דורה מאר – בתמונה מימין, עם חולצת פסים.  הוא קרא לציור :

Femme au corsage de satin

אשה בחזייה מסטין.

 

ברסאיי משבח בפני פיקאסו ציור זה ובמיוחד את החולצה.

פיקאסו השיב לו: "אני מרוצה שאהבת. אני המצאתי אותה דורה מעולם לא לבשה אותה….למרות מה שהם אומרים על הקלות של ציורי עבדתי עליה שעות ארוכות כמה שהזעתי על החולצה הזאת…במשך חודשים ציירתי ושוב ציירתי אותה".

(תרגום חופשי).

 

במשך כל השנים הללו לא זנח פיקאסו את  מרי תרז ולטר, שילדה לו בת מאיה, והיה מדלג בין השתיים לפי האירועיים ומצבי רוחו. היה זה בתקופה זו שדורה גילתה שהיא עקרה.

 

 

 

מאי 1943 מופיעה הציירת הצעירה פרנסואה גילו בסטודיו של פיקאסו ולאט אבל בטוח, דוחקת את רגליה של דורה מאר ומנובמבר מופיעה בציוריו. אך לא היא עיסוקנו.

באפריל 1944 בפאריז הכבושה, נוטש פיקאסו את דורה ומעניק לה מתנת פרידה את ציורו  פורטרט של מקס גייקוב משנת 1915, חברו הטוב שהלך לעולמו במחנה הנאצים  ונותן לה בית הפרובנס .

 

דורה נופלת לתהומות הדכאון והיאוש ומתאשפזת בבי"ח. אחרי התאוששות חוזרת דורה לפאריז לדירתה ברח סבוי בפאזה של רוחניות. שם חיתה עד יולי 1997 שנה בין זכרונותיה, ציורים, רישומים, עדויות ומסמכים המנציחים את אהבתם, והיא בת 90. 

 משפט המחץ שלה היה:

"Yo no fuí la amante de Picasso; él sólo fué mi amo".

לא הייתי המאהבת של פיקאסו רק הוא היה המאהב שלי

 

שחרחורת, גבוהה, אמנית עצמאית ובטוחה – ממש לא אשה קונבנציונלית לימים ההם – היתה דורה מאר.

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: