מאובני הרגש והחומר בביאנלה לקרמיקה

כשלמדתי במדרשה לאמנות ברמה"ש היו לנו שתי מורות לקרמיקה. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שנתקלתי בעוינות ושנאה בין שתי נשים. למרות שהמחלקה היתה קטנה, ההנהלה נאלצה להקצות שני חדרים נפרדים, שני תנורים, ארונות נפרדים ועוד, שמא חס וחלילה לא "תזהמנה" ידיה של האחת את ממלכתה של השנייה.

זכרון זה ליווה אותי בביקורי בתערוכת הביאנלה החמישית לקרמיקה מוזיאון ישראל. – רגש, חומר.

באולם תצוגה לא גדול, שבליבו חדרון קטן, מוצגים עבודותיהם של 57 אמנים על גבי "קוביות" תצוגה שחורות בדחיסות ובעמימות.  מסביב, קהל המורכב רובו ככולו מנשים מתבגרות מטופפות, מנסות לגעת ומתפעלות: "מה את כל זה היא עשתה לבד?…ולמראה וידאו -"מה פתאם? זה גבר! רק גבר יכול להכות כך בפטיש".

התערוכה איננה יותר מאשר תערוכת סופשנה של חוגי המתנ"ס הקרוב לבית. לא שאני מזלזלת חס וחלילה במתנסי"ם, אך  כותרת "ביאנלה לקרמיקה", הטומנת בחובה עיסוק באמנות הקרמיקה, מותירה את התערוכה ביומרתה החלולה.

חגי שגב, האוצר ,טוען: "התחום הוא מוזנח, נתפס כנחות לאמנות הפלסטית, כתעשייה פשוטה. כמעט ואין לו ייצוג בגלריות ובמוזיאונים". משום כך הביאנלה מבחינתו של שגב, ויש להניח שגם עבור היוצרים, היא חגיגה של ממש, כעין אפליה מתקנת וצעד נוסף לקראת הקנוניות המיוחלת.  מאידך גיסא:  "קרמיקאים לא משתמשים בהרבה מילים", מסביר שגב, "רובם הגדול יושבים בבית ויוצרים כשהעיסוק הוא פחות בהיבט הרעיוני. ההתמודדות הטכנית היא קריטית, כיוון שהתוצר חייב להיות מושלם. כאן אי אפשר להגיד 'הבן שלי יכול לעשות את זה'". 
"כחומר בידי האוצר" – מנקודת מוצא זו (לגבי העיסוק בקרמיקה) אין מקום להאשמות וטרוניות. מה גם, ששגב בחר לחלק את התערוכה  ע"פ חמישה מקורות השראה עיקריים: א. חומרי תרבות, ב. חומרי טבע, ג. חומרי בניין, ד. מיתוסים היסטוריה תרבויות, ה. עינוגי החומר, דבר שמוסיף פאן דידקטי לתערוכה מתנס"ית זו.

בנוסף העבודות עצמן. לא, הבן שלי לא יכול לעשותן, ויש כאלה שאפילו המורה לקרמיקה לא יכול/ה לעשותן, אבל איפה הרוח? נדמה כאילו אתה מהלך בין דפי ה-ceramics today של השנים האחרונות: גבב בארוקי של ערימות חומר-(אסור לומר חימר כי חימר זה זפת ככתוב בתנ"ך) – כשהמדיום מזמן שכח את המסר. 

דורון רבינא: נושא הבננות

 האם עבודת פיסול בעץ שאחד האלמנטים שבה הוא ראש חימר שרוף  הופך אותה לעבודת קרמיקה? או פסל "נושא הבננות" של דורון רבינא, העשוי פורצלן לבן אינו עבודת אמנות אלא קרמיקה? זו שאלה נוספת שעולה במלוא דקירתה בתערוכה זו. חלוקה אנכרוניסטית זו המבדלת את אמני הקרמיקה מהאמנות היא שהעלתה את ריח הטחב המסואב

 אגודת הקרמיקאים, שנשלטת ביד רמה ע"י דינוזאורים העומדים כחומה ונושפים מול אמנים יוצרים בחומר ובעיקר מול בוגרים צעירים שרואים את אמנותם אחרת מהם היא זו שמנציחה את "התחום המוזנח" ומשאירה אותו במתנסיותו.

אני חשה את עליבות היוצרים בתוך קלחת זו ורוצה לציין, שיש הרבה אמנים היוצרים בחומר הרואים את עשייתם יותר מאשר  "התמודדות טכנית".

ולראיה העבודות היפות ביותר בתערוכה, לעניות דעת, הן של אתל פיסרף:

 

אתל פיסרף

  

  

 

 

  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי  On 24 בינואר 2009 at 19:05

    על היומרה החלולה הזו יש חידוד ביידיש שמספר כך:

    שויחט, שויחט, שעחטס מיר דע גענז.
    ויפל גענז הוט ער.
    א-האלבע קאצ'קע.

    ובתרגום לעברית:
    יהודי רץ בעיירה ודולק אחרי השוחט:
    שוחט, שוחט, שחט לי את האווזים.
    כמה אווזים יש לך?
    חצי ברווז.

  • אתי  On 24 בינואר 2009 at 20:53

    תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: