נשים! האם איבדנו בדרך אל החופש את מיניותנו?

חודש החגיגות לאשה הגדיש אצלי את הסאה. אפשר לחשוב שאנחנ גילינו מה זה להיות אישה!

מה אנו חוגגות בכלל?

אני עצבה.   משהו אבד לנו בדרך המירוץ להכרה, שיוויון ועצמאות. 

 במאה הקודמת שרפנו חזיות עכשיו, אותה אש מכלה אותנו.

המתירנות חסרת הגבולות, פירוק המשפחה המסורתית, דריסת "קדושת הגוף" עד כדי סיגוף והפיכתו לשולחן הניסויים של הפלסטיקאים ומזריקי הבוטוקס, הקלות להתחברות / התנתקות מידית דרך הפייסבוק וה"כאילו" גבר שאימצנו לעצמנו בדיבור: "זיינתי אותו" ובמעש – זריר בשירותים, – יצקה בנו את קשיחותה של "לארה קרופט", את הלוחמניות של "זינה" וערפדיות של "מסריחות סקס" – כדברי החייל הצעיר. אך כאשר מישהו שובה את לבנו אנו מתערערות, חוסר הבטחון נוסק ובורחות כל עוד נפשנו כי: "הוא יותר מידי טוב אלי – מאוס". 

הכל מעוות. אפילו הריקוד הפך גמלוני כמו ריקודה של אלן דגנרס, אין שום דבר יותר שמפתה בנו. את הפיתוי, המיסתורין, הנשיקה מאחורי תנוך האוזן הרגנו, מאותו רגע שבו הסרנו את שיער הערוה. יצאנו בהתרסה נגד הפוטנציה של הפין ונותרנו אימפוטנטיות.

מתי לאחרונה הסמקתן במבוכה? הפשלתן מבט? הסתרתן מבושיכן? חיזרתן או חיזרו אחריכם עם פרח ושירה?

לעומת זאת הגברים יותר ויותר  – רגישים, בוכים כשהם נעזבים, כי הם טובים מידי, ורצים לפסיכולוג לבדוק איך לא לחזור על הטעות. זה לא אתם זה אנחנו הנשים!

לא פלא ,שאחרי יותר מארבעים שנה, מתנוססת היום תמונתה של מרלין מונרו בירחון גלריה. פעם היו דיוות! 

    

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נטליה  On 25 במרץ 2009 at 12:02

    כל כך מסכימה איתך.
    מה הרווחנו מכל זה ולאן אנחנו הולכות

  • קרן  On 25 במרץ 2009 at 12:46

    מופת שראוי לחיקוי, שמחה שיש לי חופש לבחור שלא להקים משפחה כזאת ולשמור על החופש ועל העצמאות שלי לגדול ולהתפתח בדרך שנראית לי.
    ומתי הסמקתי מבושה? בשנה שעברה, כשהתאהבתי כהוגן בגבר נפלא. אני לא אגרסיבית ולא "מזיינת" גברים אלא רוצה לאהוב אותם. ואם אין גבר לאהוב אני מסתפקת בלאהוב את גופי כפי שהוא ואת החיים, שאני מנסה להפיק מהם את המקסימום.
    יש לי היכולת לבחור, אני לא חייבת לאמץ כל שטות שמופיעה במדיה ומצד שני גם לא מסתכלת אחורה לימים היפים ההם של לפני 50 שנה, שלא נראים כמשהו שהייתי רוצה לחיות.

  • מריה  On 25 במרץ 2009 at 15:17

    ממש כך…
    וחבל שבינינו האחווה איננה ואישה לאישה – כאב…

  • לינוי  On 25 במרץ 2009 at 17:39

    אתי, את קושרת בין התבהמות לפמיניזם, בין חוסר היכולת של נשים מסויימות לכבד את גופן לבין הצלחתו (המסויימת) של המאבק להשיג חירות לגופן ועצמאות על גופן. לא הפמיניזם אחראי לכך שיש נשים שבוחרות בשירותים כמקום לסקס ולא הוא שאחראי למי שבוחרת לעבור ניתוח פלסטי או להתחתן חמישים פעם. הפמיניזם אחראי לכך שיש לך יותר יכולת לבחור, במה את בוחרת – זה כבר סיפור אחר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: