Category Archives: מאמר

חלום הקולנוע בחגיגת התיאטרון של אריאן מנושקין

אריאן מנושקין בכניסה

זאת היא הגדולה מכל היוצרים העכשויים בעולם המופע – אריאן מנושקין וקבוצתה/ביתה/עולמה- "תיאטרון השמש".

את שלושת השלבים של טכסי המעבר (ע"פ ואן חנאפ) חוויתי על בשרי, רוחי ונשמתי, בכל התהליך מראשיתו, ועד אחרי הצפייה בעבודתה החדשה של מנושקין ןקבוצתה "תיאטרון השמש" Les Noufrages du Fol Espoir שמועלית בימים אלה ב"אורוות" Cartoucherie שבפאתי יער ווינסאנס פאריז. (תרגום מילולי: הספינות הטרופות של התקווה האמינה).

אל שלב הראשון – ההפרדה – חציתי ברגע שגיליתי כי בזמן שהותי בפאריז עולה המופע המדובר. הופרדתי מחיי היומיום וכולי מנותבת לרכישת הכרטיסים המיוחלים, התקשרות עם חברים והתרגשות לקראת מפגש שחלמתי עליו מהרגע בו גמעתי את הסרט שלה "מולייר" בהיותי סטודנטית לתיאטרון ואח"כ שש שעות מהאבהאראטה.

הטורים עולים עם הגיעי לפריז, ו"מתפוצצים" ביום שבת בדרכנו מהמטרו לשאטל. ואז שלב ההפרדה גולש, ברגע שאנו חוצים את השער ועומדים בתור לכניסה ופוגשים את אריאן מקבלת כרטיסים בפתח, אל השלב השני:

 

 

 שלב הסיפי/לימינלי "Liminality" שלב שבו אתה לא אתה ולא לא אתה, שם ולא שם, מצב שהפעולה והמחשבה מתאחדים והמודעות נדחקת לפינה כשאתה מרחף/זורם ומתעלה כבמסע הזוי וסהרורי. שלב זה ארך מעל לחמש שעות בהן נכנסנו, אחרי הפגישה הנרגשת ותפישת מקומות ישיבה, לאכסנדרה ושם חברי תאטרון השמש הכינו ארוחת צהרים צנועה – והגישו אותה, הצצנו לחלל של מתחת המדרגות של התיאטרון שהוסב לחדרי הלבשה פתוחים והוסתר לא הוסתר ע"י וילונות תחרה עתיקים, המאפשרים לקהל להציץ עליהם בשלב הלימינאלי שלהם.

 

 

הצצה ל"חדר ההלבשה"

 

 

המופע, פנטזיה פואטית, פוליטית משעשעת שנכתב ע"י הלן סיקסו Helene Cixous משוררת פילוסופית פמיניסטית, שעובדת עם אריאן מסוף שנות ה-70, מבוסס על רומן מיסתורין של ג'ול וורן, שפורסם ע"י בנו אחרי מותו. בניצוחה של מנושקין ועבודה קולקטיבית של הקבוצה  אנו נסחפים לתוך מסע, בחלל ובזמן שתחילתו ב1914. מוקסם מהאמנות החדשה – הקולנוע – מצלם פליקס גוראג סרט אילם על מסעם של הנאהבים מאוסטריה בזמן רצח הארידוכס דרך המלכה ויקטוריה באיי פוקלנד ועד האינדיאנים בארץ האש.

על בימת תיאטרון, אנו עדים לסצינות מסע במקומות שונים, המונצחות כסרט אילם.

כארבע שעות עוברות בסערה – תרתי משמע

כשרגעי הזיכוך וההתעלות מעבירות בך צמרמורת ומעלות דמעות בזוית העין.

 

המעבר לאיסוף עצמי מחדש – השלב השלישי – מאד עמום ומתמוסס. משתיקה רועמת, דרך נסיעה חזרה הביתה ועד כתיבת רשומה זו שעדיין מותירה אותי בו.

טכס החניכה שהעבירה אותנו השאמאנית אריאן מנושקין ישאר חקוק גם בעולמות האחרים.

 

צילומים: אתי טופז

 

אמנות והחיים

במאמרו בארץ, קובע הנדלזץ, בעקבות נטישת הבמה המפורסמת  של זמר הטנור רוברטו אליינה, כי קניית כרטיס למופע: "מקנה רק זכות כניסה לאולם וישיבה בו", בנוסף  הוא טוען "רכישת כרטיס אינה מבטיחה הנאה או חוויה, רק מקום שמור באולם לאותה הצגה. השאר הוא בונוס" לכן, "אני אדרוש שהם יימנעו מהתערבות במהלכה התקין והמתוכנן של ההצגה ולא יפריעו…עדיין הם יכולים לקום ולצאת מן האולם". מכל הכתוב עולה ריח אנכרוניזם של הליכות ונימוסין, בנוסח בבלי, כיצד על הקהל לנהוג במופע אופרה, כי אולי בקרקס מותר אחרת. באלף השלישי כשבני האצולה לובשים ג'ינס והאמנות והחיים מתערבבים זה בזה, אין מקום לפאסדה פולנית זו.
לדעתי מחמיץ הנדלזץ את העיקר.  קהל השומע אופרה כחלק ממסורת ארוכת שנים, בא "למופע חי" בגלל הניואנסים שמהוים את ההבדל הקטן בין: זמר לזמר, הופעה להופעה, בין מושלם לפגום וכד. (אחרת הוא היה נשאר בביתו ושומע את הביצוע האהוב עליו).  מחיאות כפים ו/או קריאות בוז הינם הדרך להביע את אהדתו ו/או את אכזבתו וזוהי זכותו הבלעדית. לעומתם, האמן המופיע חייב לעמוד בתנאי המופע בכל תנאי שהוא.  אסור שהאגו המנופח שלו יכתיב את מעשה אומנותו. כמו שהוא מתמוגג מ"לטיפות" עליו לדעת לספוג גם "סטירות", כאשר הוא מועד.  נטישת המערכה הינו מעשה של תבוסתנות, הכחשה ובגידה בקהל שבא לראותו.

כיצד אנו מסרסים את ילדינו

בשעור האירובי דאנס, כדי להרגיע את הטועים והתוהים בצעדיהם, המדריכה מדקלמת:  "מה שיוצא אני מרוצה" וממשיכה בפיזוזיה המהירים, כשאנו מקרטעות אחריה.
היות ומשפט זה מקיש בי בסיטואציות שונות ביומיום, החלטתי לרדת על קנקנו.
"מה שיוצא אני מרוצה" נולד בגן הילדים. הוא מושמע בגן מידי יום ביומו, כאשר הגננת מחלקת: בלונים, פתקים, תמונות, צבעים וכו', זאת כדי שהחלוקה לא תהפוך ל"כאוס" וחס וחלילה  יישמע המשפט "אני רוצה את זה!!", "אני רוצה בצבע אדום" וכד'. "מה שיוצא אני מרוצה"!.. במחי משפט קצר זה, מבטלת הגננת את הפעלים: לרצות, לחשוק, להסתקרן, לחשוב, להתלבט, לסרב, לבחור, ליזום, להתעקש, ועוד ועוד. 
בחברתנו העכשוית, שהכל בסדר ואין אמת או "נכון", משפט זה הוא קיצור דרך לנגע  בחברתנו – בשעת ציור, כשהילד/ה מראה ציורו/ה לגננת היא עונה במנטרה "מה שיוצא אני מרוצה", כשלשים בפלסטלינה "מה שיוצא אני מרוצה".  (דרך אגב, מספר רב של ספרי ילדים, ולא אזכירם, נכתב כיום ברוח "מנטרה" זו).
מהגן חלחלה המנטרה אל האמהות. וכך בבית, כדי לעודד ו"לחזק" את הזאטוטים בכל מעשיהם, חוזרת האם על המנטרה "מה שיוצא אני מרוצה".
מכאן זוחלת המנטרה גם לכיתות ביה"ס, לשעורי האירובי, לכביש, לכל חיי היומיום שלנו.

איזה מסר מועבר במשפט: "מה שיוצא אני מרוצה"? האם אנו "מחזקים" את הילדים?

לא ולא!!! נהפוך הוא!!!

מגן הילדים מדחיקים אנו את רצונו של הילד. הוא לא יכול לחשוק בצבע הצהוב, כי "מה שיוצא אני מרוצה".
כך הורגים לאט לאט את הסקרנות, היוזמה, החשיבה, ההפתעה, ההתאמצות, ההתמדה וההתעקשות.
בגיל מאוחר יותר פוטרים אנו בזאת את התמודדות עם בעיה ו/או תוצאה, חקירתה ומציאת אלטרנטיבות יצירתיות. 
והחמור מכל, את נטילת האחריות והיכולת לרפלקציה .

מה הפלא שכל איש הישר בעיניו, יעשה,  – כי "מה שיוצא אני מרוצה"  ולכן  "אינני אשם"!

קשת בענן אש

 

מקור התמונה http://www.snopes.com/

זוהי תופעה אטמוספירית שניקראת Circumhorizontal arc או בשפת היומיום .Fire rainbow

תופעה זו מתרחשת כאשר אור השמש הגבוהה בשמים, עובר דרך ענני סירוס גבוהים. בנוסף הקריסטלים של ענני הסירוס חייבים להיות בצורת לוחות עבים כשפניהם מקבילים לאדמה.

תמונה זו צולמה באידהו על גבול וושינגטון ב-3 ביוני ש.ז. מידע נוסף ב:

http://news.nationalgeographic.com/news/2006/06/060619-rainbow-fire.html

 

לא כל הצרפתים……

ב-11 ביולי, 2006, פרסם פרנסואה ליוטאר, אחד הפוליטיקאים הנכבדים, שכיהן פעמיים כשר בממשלת צרפת, שר התרבות וחמש שנים לאחר מכן שר ההגנה, "מכתב פתוח"  לנשיא אירן, מחמוד אמאדינג'אד.

לדוברי צרפתית:               http://www.desinfos.com/article.php?id_article=5397

חולבים את זה? – (מניפולציה של המוות)

בהמשך לרשימה "פונוגרפיה של המוות",  להלן רשימה של רוברט נורת ב- eu referendum, המתאר בפירוט כיצד הצלמים בלבנון "מעצימים"  את זוועותיה, באמצעים שונים:

 

                             http://eureferendum.blogspot.com/2006/07/milking-it.html

משחק השלום של אסי בורק

לפני כשנה וחצי, כשסיפר, אסי בורק, על הרעיון המדליק שלו לפרויקט סיום לימודי המאסטר במרכז לטכנולוגיה בידורית ETC באונ' קרנגי מלון בפיטצבורג, לא תפשתי אז עד כמה גאוני הוא.

בשבוע שעבר עלה הפרויקט של אסי – משחק מחשב פיסמקר – עושה שלום – לכותרות ה"ניו יורק טיימס". 

 

משחק המחשב   PEACEMAKER שפיתח אסי עם אריק בראון, נועד בתחילה ככלי ללימוד, בבי"ס תיכוניים ובאוניברסיטאות,  אך מזמן הוא פרץ גבולות אלה. המשחק הינו סימולציה של הקונפליקט ישראלי פלסטיני על כל מורכבתו הרבה: האלימות ,הסערות הפוליטיות, האנתיפדה וכד'- בדיוק כמו המציאות שלנו.  השחקנים בוחרים להיות  ראש ממשלת ישראל או ראש הרשות הפלסטינית. הם מקבלים החלטות של מדיניות, בטחון, דיפלומטיה, בנייה ,יחסי ציבור וכל הכרוך בהנהגה, ובאינטראקציה עם עוד שבע דמויות  – שהם ייצוג היסטורי -במשחק, כשהמטרה להגיע להסכם שלום. כל הנוגע לפרטים טכניים של פיתוח המשחק ומהלכו תמצאו באתר המשחק .

המשחק זכה בפרס ראשון במרכז לדפלומטיה ציבורית.

היופי במשחק הוא שאתה, כמישהו אחר, מתנסה בפועל וקובע מהלכים למה שמתרחש במציאות שלנו הישראלית/פלסטינית. מעניין לציין כי ברוב המקרים הישראלים בוחרים לשחק כישראלים והפלסטינים כפלסטינים, וצריך לשכנע את השחקנים להחליף זהויות.  המשחק נמצא כרגע בבדיקת פיילוט במספר מקומות ברחבי העולם  ומתוכנן לצאת לשוק  לקראת סוף השנה (2006).

אילו חיינו היו כמשחק המחשב של אסי בורק, מזמן היינו נופשים  תחת הארז בלבנון.

 

 

 

קשורים: אתר המשחק http://www.peacemakergame.com/

מאמר בניו יורק טיימס http://www.nytimes.com/2006/07/23/arts/23thom.html

ראיון עם אסי ואריק http://seriousgamessource.com/features/feature_071806_peacemaker.php

זכויות יוצרים – חיוני לכל הבלוגרים

בהיותי פרנואידית כרונית, ולאחר "הפחדות",( -.20,000ש"ח קנס) –  פישפשתי קצת בנושא והרי לכם הצעת החוק, זכויות יוצרים ומבצעים, שעברה בקריאה ראשונה (11.07.06) בכנסת: 

 

                               

http://www.knesset.gov.il/laws/heb/template.asp?Type=4

מה קרה לביקורת?

לאור גל פסטיבלי האמנות השונים הקיץ: קולנוע, מחול, תערוכות בי"ס לאמנות, מופעי מוזיקה וספרות
ליקטתי מספר ציטטות ממגוון הביקורות בעתונות הכתובה וברשת:

"מפגן של אנושיות" –       במופע בדר"כ מופיעים אנשים ולא חייזרים
"שלוש שעות של גוד טיים" –         זה מה שמחפשים היום מהאמנות?
"כל עמוד בספר עולה…" –       הכסף הינו מילת המפתח לשיפוט יצירה
"כורס תחת עול היומרה שלו"  –    מהמילה כורסה? מהו עול יומרה ביצירה???
"קורס תחת רוחותיה של סערה דיגיטלית" –        זרם חדש בכישוף?
"הסרט משכיל לדבר בשפה ויזואלית" –      ובאיזו שפה אמור סרט לדבר?
"אכזבה מהטיפול הלקוי"      מה הוא רופא?
"…לבושות שמלות נייר ונעלי עקב אדומות הן בהחלט משכו תשומת לב –      סו?

"יצירה שיש לה נפח בעל ממשות פיסית ואנושית כובשת" –    אכן נפיחה!
"במקום חוויה פשוטה עם קורטוב רומנטיקה תקבלו מארז סבוך ומפותל…." –    ?????????

נראה שגם הביקורת לא חפה מטרנדיות ומקונצנסוס של לקסיקון מילות מפתח, המונחה ע"י הפוליטיקאלי קורט ומוביל לגבב משפטים הזויים שלא אומרים דבר ולפרקים עד כדי זילזול באינטליגנציה של הקורא.

 

קשה למצוא התייחסות מקצועית ומשכילה ליצירה: חדשנותה, הישיגיה/כשלונותיה, תכניה, למדיום האמנותי: ביצוע והחויה האמנותית , בצורה אינטילגנטית מנומקת  מקצועית,

בקיצור שיח אמנותי לשמו.

בבקשה מכם המבקרים : אל תקראו לזה ביקורת.  כי זה לא!  מיצאו מילה שתתאים למגדר הזה של הקונצנזוס.

 

 

עוד על הטרנד באמנות http://www.notes.co.il/eti/18921.asp

רעב

תזכורת לתצלום התהומי של קרטר, לרגל מועמדותו לפרס האוסקר לשנת 2006, של הסרט הדוקומנטרי "מותו של קווין קרטר", בבימוי של דן קראוס.

 

לעולם תהיה חקוקה במוחי התמונה, והרגשת המחנק שעולה ממראיה, מתוך הסרט זורבה היווני. בכיכובו של אנתוני קויין : נשות הכפר הזקנות, כצלליות שחורות של עטלפים, ישובות/כורעות לאורך קירות החדר האפלולי, כשבמרכזו מיטת עץ גדולה , ועליה מצומקת הזקנה מכוסה בסדינים לבנים.  היא גוססת. הן מחכות למותה כחכות הנשר למות טרפו.           לכשמגיע הרגע המיוחל, הן מתנפלות על כל מה שסובב אותן ובוזזות מכל הבא ליד.
זאת הייתה האסוציאציה הויזואלית המידית, שעלתה בעיני רוחי, כאשר ראיתי את  הנשר עוקב למותה של הילדה  הסודנית, בתצלומו המפורסם של  הצלם קווין קרטר זוכה פרס פוליצר לשנת 1994.

כרזת הסרט מתוך אתר הסרט http://www.kevincarterfilm.com/index.html

וכך כתב ביומנו:

אלוהים היקר,

אני נשבע שלעולם לא אשליך אוכל, לא משנה אם הוא לא טעים, או אם אני מלא ושבע.

אני מתפלל שתשמור ותגן על הילדה הקטנה הזו, הדרך אותה והרחק אותה מהייסורים והעצב.

אני מתפלל שנהיה יותר רגישים כלפי העולם הסובב אותנו,

ולא נהיה עיוורים בגלל האנוכיות שבטבע האדם והאינטרסים הפרטיים שלנו.


אחרי שלושה חודשים שלח יד בנפשו.
תהא תפילתו ותצלומו הנדיר של קווין קרטר תזכורת תמידית.