איך לנוע בעיר האורות – עזבו אתכם מאופניים

פארי. דצמבר, 8 מעלות אבל העיר "חמה". מיליוני תושביה ומבקריה שועטים בחוצותיה.  התייר משוטט בין אתריה ושותה את העיר היפה בעולם, התושב מחטט בחיפושיו אחרי מתנות החג, או אחר הבאגט היומי שלו, וזאת  לאחר יום עבודה,  ועובדי העיריה והמשטרה מנסים לשמור על העיר.

 

champs elysees בליל דצמבר

 

אני, למרגלות בית לואי וויטון, משתוממת אל מול הנשים המטופפות בנונשרלנטיות על עקבי ה10 סמ ויותר, מחפשת דרך לעקוף את כל הפקקים הנוראיים כדי להגיע לתערוכה  "קו הגמר" – deadline. אין מצב למונית, והאוטובוס ייקח שעות, נמאס לחיות כעכברה במטרו ובולוליב – אופני העיר לכל דורש – (מה שמנסים לעשות בתל אביב) –  ממש מסוכן בשעות אלו. וכמו שאני בוהה בתאורת החג מפינת הרחובות ג'ורג' החמישי ושאנס אליזה עוצר לפני בחריקת בלמים אופנוע אופנתי, הנהג מושיט ידו לעזור לרוכב שמאחוריו לרדת. ההוא מוסר לו את כרטיס האשראי חותם ורץ לבנין ממול לפגישת עסקים. "עפתי" המומה לזרועותיו של האופנוען – רגע רגע אתה טכסי? בחיוך רחב הוא עונה לי: אני מוטוטכסי (motocab.

 

motocab paris

מתלהבת כמו ילדה, תוך שניות, חבושת קסדה, נצמדתי ל"הורס" במעיל עור אופנועי, שדאג לכסות את רגלי במגן קור, ולקול נהימות המנוע קרעתי את רחובות פארי, וגם הגעתי למחוז חפצי כשחיוך של אושר נסוך על פני.

 

  

לאוהבי רשימות, החבובות וקווין

העיקר שנמשיך לשיר ולשורר ביחד:

 

"חובבות ציון" – קברט סאטירי חריף

המציב מראה בפני כל אחד ואחת מאיתנו, באופן אינטליגנטי, הומוריסטי, ועם כשרון רב. – מומלץ!

 

 

 

 

 

 

 

חצי מבט, ליטוף תחת

שיוט בארץ זרה מחדד את חושי. אני לא מסתכלת אלא מתבוננת, מקשיבה ומסניפה את המקום בו אני נמצאת.
בכל מקום, משתקף פן אחר מעצמי. לטוב ולפחות טוב – אבל לתשומת ליבי לקחת.
הטיול במרוקו חיזק אצלי את ההרגשה, עד ידיעה, כמה איבדנו בדרך אל ה"אלוהי הידע": מהתמימות והענוה דרך הסנטימנטליות והרומנטיקה ועד האמון והנתינה. כל אלה עדיין מוצאים אצל ה"פרימיטיבים".

מרוקו, ארץ מוסלמית רכה, בזכות פולחני העבר שפועלים בה, רבגוונית בנופיה ובתושביה. ההפרדה בין גברים לנשים, מעצימה את האחווה הגברית – אפילו יותר מאחוות המילואים שלנו – ומאלצת את הגבר למצוא דרכים יצירתיות לייצור קשר עם המין השני.  המבט במרוקו הוא אמצעי התיקשור הבינאישי העשיר והמשמעותי ביותר. מבט מזוית העין, מבט מושפל, מבט דוקר, מבט נמנע מלהסתכל, מבט מלטף, מבט מלא, ועוד דקויות שאנו מזמן שכחנו על קיומם.

במאראקש, ברחבה הגדולה, שבה רוחשים ומתרחשים הדברים במשך היממה, באים אנשים לעת ערב לעצור בין דוכני האוכל, מעגלי המוזיקה, הידעונים והלהטוטנים. אני עומדת בפאתי מעגל אחד וחשה יד מרחפת ומלטפת את ישבני. אני מרגישה אותו צועד מאחורי וממשיך הלאה, מסבה מבטי באיטיות, כאילו סתם, ורואה אותו עומד במרחק מה, משפיל מבט אלי. לא הטרדה מינית ולא נעלים. הוא את שלו רמז וחיכה להחלטתי.

יש משהו נקי ועמוק ברמיזות/קריצות שכאלה לעומת המתנפלים הנאורים בפיק אפ בר אפלולי בעיר. 

 

הפרא האציל – צילום אתי טופז

 

 

 

הרוח הקיומית שנושבת בניו יורק

למה מדונה על הפנים ופיית נו מור לפנים?

שורשיהם של כל מופעי הראוה למיניהם נעוצים במופעיו של השאמאן. מופע השאמאן, באשר הוא, נועד להוביל את צופיו במסעו  בין העולמות וכך להביא לזיכוך הנפש לשם ריפוי. מילת המפתח במופעים אלה היא אותנטיות ההתמסרות של איש המופע. את זה אי אפשר לזייף – או שזורמת אליך אנרגיה בלתי נדלית עד אפיסת כוחות או שלא.

מדונה היתה פעם כזאת – בסרט "במיטה עם מדונה" אפשר לראות את התנהלותה השאמאנית, וגם במופעה כאן לפני  16שנה . המופע שראיתי אתמול היה מופע ריקוד מקצועי, מלוטש וראוותני להפליא, אבל כשהשירה וכל הפעלולים בפליי בק, הנשמה גם היא נשארת  בפליי בק. לכן הרגע המסעיר שכותב עליו  דרור – התעטפות בדגל – היה רגע היחיד בכל הערב שבו התמסרה מדונה לקהל הישראלי וזה עבד!

לצערי הרב לא ראיתי את פיית נו מור אך ברור לי, שלמרות הסאונד המחריד במתחם זה, ההתמסרות לקהל הייתה טוטאלית, וגל האנרגיה הזה מעיף אותך.

את מי הם "יצטטו" עכשיו – פינה באוש

הלכה לעולמה אחת היוצרות הענקיות של הפוסטמודרן – פינה באוש. הידיעות והכתבות על מותה שראיתי (הארץ, גלובוס וידיעות אחרונות) חוטאות בבורות, בנאליות וסופרטליבים לעומת גודל היצירה האמנותית שלה.

פינה באוש היתה לעולם המחול/תיאטרון כמו שג'וזף בויס היה לאמנות הפלסטית. כמוהו היא פרצה את גבולות ההגדרה האמנותית וזכתה לקהל מעריצים הן בין רקדנים וכוראוגרפים בעולם והן בין צופי הופעותיה.

כמעט ואין היום יוצר במחול בארץ שאינו מושפע מעבודתה של פינה, שיצרה את עבודתה הראשונה FRAGMENTS, בשנת 1968, בלהקתו של מורה יוס. עד כדי כך שלפעמים אתה יכול לראות "ציטוט" (פעם קראו לזה העתקה או פלגיאט) ממנה בעבודותיהם. לדוגמה וגם גברים בנעלים אדומות אצל שרון אייל לבת-שבע.

אלמודובר בחר לפתוח את סרטו "דבר אליה"  בקטע מחול של פינה באוש שמבוסס על עבודתה הנהדרת "קפה מילר".

גדולתה של פינה באוש היא צורת עבודתה. לעבוד בלהקתה זה אומר להיות בסדנת יצירה שאמאניסטית תובענית, המתישה את גופך ורוחך. כל אחד "מקיא" את קרביו על הבמה ומתוך כל אלה היא יוצרת, תוך שמירה על זכויות הרקדן. 

לדוגמה שיר האהבה המפורסם בשפת הסימנים

אפרד מפינה באוש מרקדת בקפה מילר

איסלנד – רוחות בראשית

כשאני חגה מסביב לאיסלנד, מחכה ללילה שאינו יורד, עם הזמן אני הופכת לרוח רפאים בארץ בראשית. לא פלא שעל מפת האי עדיין מציינים את המקומות בהם מופיעות הרוחות.
איסלנד עלתה על פני הכדור, לאחר פעילות וולקנית, לפני כ-10000 שנה. ממש תינוקת לעומת יתר היבשות.
ובהיותה כזו, טיול בה הוא טיול בארץ בראשית בין גן עדן לגיהנום.
המים – מקור החיים – מצויים כאן בכל צורות הצבירה האפשרויות. בתחילה זה מפעים לראות את הקרחונים, הזרימה הבלתי פוסקת של הנהרות, המפלים האדירים, האגמים בינות כל חימוק בטבע. אח"כ זה מתחיל לשעמם: שוב מים ועוד פעם מים, אך לבסוף זה ממש מרגיז, כי זה גובל בחוצפה: איפה הצדק כשאני צריכה לשלם כדי להתקלח ואלג'י יורה מים עם המטאטא כדי לנקות את המכונית בכל תחנת דלק בה הוא עוצר.
לעומתם, הקיטור אש וגופרית, שרותחים במעמקים ומעשנים מעל. גייזרים מזדקרים אל על, קלדרות  ואורניטוס העבר מרמזים על הצפוי בעתיד, ונביעת המים החמים בלגונה הכחולה ובחצר האחורית משמשים כמתאבן  לגיהנום.

בארץ בראשית זו התיישב האדם הוויקינגי לראשונה בסוף האלף הראשון. מרקחה זו של ארץ גועשת, נוף בראשיתי המשמש סימולטור לירח וימים קצרצרים או בלתי נגמרים הצמיחו את תרבות האלפים, הטרולים והרוחות.

כיום חיים באיסלנד 320,000 איש כאשר 70% מהם יושבים בערים. תנאי השטח אינם מאפשרים גידולים רבים אך האנרגיה מופקת מקיטור לב האדמה. אנשיה נעימים ביותר, מאד קשורים לארצם ומטפחים אותה בכבוד: אין לרדת ברכב מהכבישים/שבילים, יש לחסוך במים ואנרגיה, יש לשמור על הנקיון: מידי יום יוצאים ילדי בי"ס לאתרים המתוירים למבצע נקיון או שתילת צמחים. לא קל לחיות בארץ זו, כשהאיום הוולקני תמידי אך מצד שני זה שומר על פרופורציות, איך אלג'י אמר: אף אחד לא נפגע אז הכל בסדר.

להלן שיר תודה שכתבתי לאלג'י:

 

Not as cold as you think

For a mediterrenean girl

Jumpy, hasty and vain

This icelandic encounter

Showed me where force prevails

 

Upper nature on hold

Only seems so cold

But if you deepen your gaze

You feel the thurmoil under the glace

 

And man like his land

On hold and restrained

With patience and respect

Gain his force from motherearth

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

   

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

         צילומים: אתי טופז

"להיות כמה שפחות מי שהייתי" – רשמי מלאונרד כהן

בדילוגים קלילים, דמות סילואטית צנומה ושברירה, שמתחילה ונגמרת בכובע בורסלינו, מתטפטף ליאונרד כהן על בימת ה"רדיו סיטי" ונחבא בין הכלים. 

מתכנס הוא סביב המיקרופון וחוטו, שנכרך בין אצבעותיו, קרוב קרוב לגופו. יש והוא כורע ועיניו נשואות בתפילה, מתבטל אל מול הסובב אותו. כמה שפחות לתפוש מקום בחלל!

צימצום "זן", שמתגלם במלוא שירה שמיימית.

ככל שמפחית ליאונרד את מקומו הגשמי כך מעצים הוא את כוחו ה"מרפא",מתמסר כולו לקהל כבמסע שאמאניסטי אל עולמות אחרים לזיכוך הנשמה.
כשהוא קורא לקהל – חברי, שר ומודה בצנעה על הזכות שניתנה לו להיות אתנו הערב, הוא נושא אותך ואת רוחך אתו אל מחוזות שונים מכל מופע אחר שראית.

מקומות של צניעות, אמת וטוהר, אהבה צרופה והתעלות, שאליהם מגיע אדם לשניות ספורות בחייו.


צילום הכריכה של קטלוג המופע

אי אפשר יותר לשתוק – נא למחות!

תנועת "הכל חינוך" יצאה בקריאת מחאה נגד הקיצוץ בתקציב החינוך.

לדעתי, קיצוץ זה יהיה "הקזת דם" ממערכת מקרטעת זו.

 

הרי שתי דוגמאות עכשויות ל"תוצאות" המערכת:

תלמידה בכתה י"ב באחד מב"ס תיכון בהרצליה פורצת לדברי המורה בשעור אזרחות:

 

"וואהו! איזה קטע! שרבין נרצח בככר רבין!"

 

תלמידה בכיתת ספורט, שם, זוכתה ב-10 נקד לבגרות (נותנים למתקשים נק אקסטרה בגלל כל מיני קשיים?!)

נחשו למה????

 

כי יש לה חזיה קפ cup D

 

אז בבקשה חתמו על העצומה כאן: 

 

                                                http://www.hakoled.org.il/?p=308